אקספקטור – כשהמוזיקה היא לא באמת הפקטור

אתמול החלה עונה חדשה של אקס פקטור. אני בטח לא מחדש לרוב האנשים שום דבר, כמו גם התכנית עצמה. פורמט ה"אני אשיר ואתם תגידו אם זה טוב מספיק" ממשיך להרחיב את קשת האנשים המאמינים בדרך הזו, אולי כי זה הפך להיות נכון. יאמר לזכות הפקת "רשת" שהם הרכיבו נבחרת כזו, שיכולה לתת מענה רחב לכל הסגנונות המוזיקליים. גיוסו של פורטיס כנציג הרוקנרול בישראל, לצד משה פרץ – הקרוב ביותר מבין הארבעה למוזיקה ים תיכונית, הוא שילוב מעולה למטרה הורסטילית של התכנית. עם עברי לידר בתפקיד הציניקן השנון ושירי מימון על תקן הדיווה, וקיבלנו 4 פינות למסגרת המוזיקלית של התכנית.

על השאלה האם זה נכון לשפוט מישהו עפ"י קריטריונים של קול, מראה, נוכחות או מה שנקרא בתכנית הזו לפחות "האקס פקטור", דנו כבר לילות כימים. בכל זאת, ישנן תהיות שנותרות פתוחות בסופו של כל דיון כזה. סביר להניח שאם פורטיס היה נבחן, ביום ממש טוב וספוג אלכוהול היה עובר את שלב הסינונים, בדיוק כפי שמועמד ששר "שתיתי מכוס של אמא שלך" עובר לשלב הבא, שניה לפני פרסומת להלבשה תחתונה מאוד, בפריים טיים. שלא תבינו לא נכון, אני בעד נשים והחופש שלהן ללבוש מה שבא להן, מתי שבא להן. פשוט שהיו כמה פרצופים צעירים מעט לטעמי בקהל, שהייתי שמח לחשוף אותם למציאות המתקרבת אליהם גם ככה, קצת יותר מאוחר בחייהם\ן.

אם יש משהו שאפשר לזקוף להפקת התכנית הוא, זו שיטת טשטוש פרובוקציה ע"י אחת גדולה יותר. מדובר כמובן על המתמודד בן ה-15 ברק אוגבלו, שעברי לידר בכבודו הבעצמו, העביר מראש כי התלהב מחוש ההומור והבטחון של הילד. אותו עברי לידר שאמר בראיון בגל"צ לא מזמן על מינויה של מירי רגב לשרת התרבות "אני מקווה שהיא תיקח את התפקיד ממש ברצינות, ותחשוב על תרבות ומה זה אומר, ואיזו תרבות המדינה שלנו צריכה".

כשאני צורך תרבות, אני בוחר אותה לעצמי ובעצמי. המניע שלי מורכב לחלוטין ממה שמגרה לי את האוזן ואת המוח. זה לא חייב להיות מוזר, או ים תיכוני עם טוויסט, או באנגלית, אלא פשוט מוזיקה. כזו שעושה לך לזוז, כזו שגורמת לך לאהוב את העובדה שהוצאת כסף על כרטיס, זמן על חניה, טבע נאות כדי לעמוד שעתיים ולחזור הביתה מחוייך ומסופק. כמובן, אנשים יכולים לקחת שיר של מישהו אחר ולתת לו פרשנות ייחודית ומסקרנת, או לספר לנו בשיר מקורי על המקומות האישיים ביותר. אך השורה התחתונה היא, למה צריך ששירי מימון תחליט עבור אותו אמן או מאזין אם הוא הביצוע אמיתי, מרגש, או נשמע כמו זמר ליווי בהופעה של חנוך רוזן?

ברור שלכל מטבע שני צדדים. שגם אנחנו היינו ילדים, עשינו שטויות, התחצפנו קצת, ברור שלא כל עובד מכולת עם כפכפים הוא באמת ערס-לייט. יחד עם זאת, קשה מאוד להבחין מתי נגמרת התערבות ההפקה ומתי מתחילה המציאות, הריאליטי. אחרי החיוך של בר רפאלי, ה"כן" של עברי לידר, הפרסומת של תה קר מוגז, הלבוש והאיפור, השיר של מישהו אחר, איזו מציאות נשארה לנו?

ביקורת / דעה