"וואוו וואוו וואוו" לא פעם אנחנו מגיבים ככה כששומעים זמר מוכשר בטלוויזיה עם סיפור מצמרר או קול מדהים וזה לוקח אותנו למחוזות רחוקים של אהבה כלפיו.
תוכניות הריאליטי נותנות במה מאוד גדולה לאנשים הפשוטים, הן לוקחות אדם פשוט מהרחוב וממליכות אותו על הציבור למשך תקופה ומיד לאחר מכן נוצר כאוס מטורף בשני מישורים.
הכאוס הראשון והברור הוא שאחרי כל תוכנית כזאת באה תוכנית חדשה כזאת והאומן נשכח בין עשרות אמנים אחרים, הוא פשוט מתאדה וזוכרים אותו רק בתקופת זמן קצרה או לחלופין האנשים שהלכו איתו מתחילת התוכנית.
הכאוס השני והוא הסכנה של כל אומן היום בארץ – באופן חד משמעי – התוכנית לוקחת אותו למרומים וביום שלמחרת הוא מתרסק אל תוך המציאות שהוא, איך אומרים, סך הכל היה בתוכנית ריאליטי והתוכנית שהוא היה בה מדברת על כוכבים חדשים מלבדו או במילים אחרות – כתבנו לך תסריט כדי לכתוב עליו תסריט זהה עם שחקן חדש.
הכאוס הזה מביא את האמן לתחושת עליונות שבכל התקופה הזאת שבה הוא עדיין מוכר אנשים מפורסמים פוגשים אותו, לעיתים גם מבטיחים לו הבטחות באוויר ויום אחד כל זה מתנפץ.
עכשיו מה עושים במידה וזה קורה? אפשר בקלות להגיד "אני אשלים את הפסיכומטרי אלך לאוניברסיטה והכל ישכח" ואפשר לבחור להתחיל את הדרך מחדש ובאופן מפוכח יותר, לחשוב נכון, להבין מה קרה שם למעלה, לזכור את מי שלמטה כמו שדיברנו בבלוג הראשון. אפשר להופיע, להוציא שירים ולהמשיך את הרצף – רצף זה טוב – ככה אנשים זוכרים ורוצים להמשיך איתך דרך.
החלומות שלנו מתעתעים בנו כל החיים – ריאליטי אולי תיתן דחיפה אבל כלום לא יקרה לך ביום שלמחרת אם לא תחליט/י שיקרה.
תזכרו את החלומות האלה מהחדר הקטן כשרק אתם חלמתם עליהם ותחשבו איך להגשים אותם ולשמור על עצמכם מפני כל מיני אנשים, דעות ומחשבות שיכולות לבלבל אתכם – החיים הם לא ריאליטי – החיים הם ריאליים.