איל רוזןרצף אירועים, שלל צבעים והמון אומץ הובילו את עדי אולמנסקי לשלב הופעת סולו, השקה של ויניל ולקבוע רף חדש לעצמה כיוצרת עצמאית.
באחד מהימים האלו שהאוזניים ביקשו לשמוע משהו חדש, שוטטתי ברשת, מחפש איזה צליל או קול שיפיגו את רצף השירים שכבר טחנתי עד דק באותו הזמן. תוך כדי סינון ההרגלים לחזור לעוד אלבום מוכר, נזכרתי בכל מיני אומנים שעשיתי להם "לייק" בלי באמת לדעת למה. כאלו שהחלטתי "לשים בצד" לרגעים כמו זה. מכאן ועד הפרופיל של עדי עברו כמה דקות, משם ל – YouTube אפילו פחות. מאז ועד לכתיבת שורות אלו, עברו כבר כמה חודשים שאני עוקב באדיקות אחרי לידתה מחדש של הגברת. אז הייתה את התכנית ההיא, וגם את הלהקה ההיא, והמון הופעות אורח. עכשיו, סוף-סוף כבו כל האורות, פרט לזרקור אחד בודד שמאיר על ראשה של הזמרת בעלת אלף הצבעים בשיער.
חמוש בידידת נפש ואמת, הגעתי רווי בירה וסקרנות לפסאז' באלנבי. ברקע, על עמדת התקליטים ניצח GALO על שני פטיפונים וניגן מוזיקה ששלחה אותי ל – SHAZAM מספר מוגזם של פעמים. פרט להופעה המדוברת והשקת הויניל, התקיימה גם תערוכה, אותה יזם ניצן יוגב, בה 10 אמנים עיצבו עפ"י פרשנותם עטיפה לתקליט בהשראת המוזיקה שהוא מכיל. מהתבוננות ביצירות, אני מבין שעבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שחוויתי חוויה רב-חושית בהופעה. איך הצליחה בחורה אחת, להכניס תערוכה, השקת ויניל, וידאו ארט לכל אורך הערב, הצהרת אופנה מגוונת כהרגלה, ובמרכז כל אלו, הופעה מוזיקלית אחת ומיוחדת. למחמירים בעניין החוויה הרב חושית, הקהל שהגיע דאג לחוש הריח עם סיגריות חונקות מהולות בריח וויד איכותי.
אולמנסקי עולה אל הבמה, נוטפת שיק, חמושה בשתי צמות בלונדיניות ארוכות, היוצאות מבסיס שיער שחור, עטופה במעיל צבא אמריקאי, לרגליה נעליים גבוהות ומראה טראפ-היפ-הופ מובהק. מיד עם תחילת ההופעה, מישהו צועק "אין כמו ישראל", עדי מחייכת בחזרה וממשיכה עם הקטע האינסטרומנטלי המצוין שפתח את ההופעה. מי שעקב אחרי עדי בתקופה האחרונה מבין מדוע חייכה. רגליה של עדי כבר רקדו על במות אירופה, בפסטיבלים, כאורחת ולבדה, ונראה כי התחיל להתגבש לכדי יריית פתיחה של קריירת סולו בינ"ל.
בתוך כל זה, משעשע לראות עד כמה בולט הניגוד בין איך שהיא תופסת עצמה, לבין איך שהיא נתפסת בעיניי הקהל. הנאיביות המוערכת של אולמנסקי, כוללת חיוך נבוך כשבוקע פידבק צורם מהמוניטור, תודות גדולות וכנות לכל מי שהגיע והתוודות על החשש שליווה אותה "שלא יגיעו אנשים". ומנגד, עומדת על הבמה זמרת מעולה, עם מוזיקה ייחודית שיכולה לנענע גם עכוזים עם קצבת ביטוח לאומי, ונוכחות מהפנטת שגרמה לכל הקהל בפסאז' להשאיר את העיניים ממוקדות אך ורק בבמה.
רצף השירים היה מעולה ונשמע כמו תמהיל של Yolandi Visser ו –Shivaree, אם אפשר בכלל לדמיין דבר כזה. היו מספר ביצועים בולטים, בניהם "Dreaming about it all" שלדעתי הוכיח עד כמה מרגש החיבור בין אומן לטקסט שכתב. "Snow" האדיר היה בעיניי הביצוע הכי חזק בערב, ואני ממש מצפה לשמוע את גרסת האולפן שלו, ועוד מספר לא מבוטל של קטעים ושירים שהוכיחו עד כמה חסרת ז'אנר מוזיקה יכולה להיות.
הסטליסט המגוון כלל גם מספר ביצועים עם אורחים, ראשון מבניהם עלה "MO RAYON" לשני שירים, שנוכחותו הלא ברורה על הבמה רק העצימה את יכולות הבמה של עדי (בעיקר בביצוע של “Internet Girl”שהיה טוב מאוד). אחריו עלה "Nomok" שהפליא בנגינת תפקיד בס על קלידים בשיר "Disco", שהיה עשיר ודומיננטי, והשאיר טעם של עוד. אחרון האורחים היה מיכאל כהן AKA "כהן" מ-כהן@מושון, ששר יחד עם עדי את "Pink Pills", וגם שיר שלו שנקרא "רק אני". גם כאן הביצוע היה טוב, ובאותה נשימה, לא היה ברור מה הוביל לבחירה של השיר ושיתוף הפעולה הזה בהופעה. בעיניי עדי יכולה להחזיק ערב שלם לבדה, ללא עזרים או מלווים. מצד אחד ברור לי שהופעות היפ-הופ ו-R&B כוללות בד"כ אירוח אמנים ושיתופי פעולה, ומצד שני הנדבך היחיד שנוסף מנוכחותם של אורחים אלו, הוא עד כמה הפרפורמנס של עדי שונה ומרענן. האתגר במקרה הזה הוא למצוא אמנים שיתאימו לאווירה ולסטייל של הערב כולו.
ההופעה נחתמה ברצף תודות ובהדרן של שיר אחד, הלא הוא "was it you?" המעולה. לאחר ההופעה המשיכה במקום מסיבה שנשמעה כמו המשך ישיר של הפתיחה של הערב. כמובן שלא התלבטתי לרגע, אספתי את התקליט שלי + מדבקה ויצאתי אל הרחוב, אני חוזר הביתה לשמוע את התקליט. כל הדרך אל הרכב החלפנו אני וידידת האמת חוויות ורשמים לגבי ההתרחשות בפסאז'. כמו בכל דיון טוב, היו הסכמות והיו גם חילוקי דעות. לכן, אוכל להעיד רק על עצמי, ובעיניי זה היה ערב מעורר השראה ועמוס במוזיקה טובה, ובשורה התחתונה, פשוט נהניתי. כך בעצם מצליחה עדי להוכיח שאומנות היא אמורפית, שחוויות הן סובייקטיביות ושמוזיקה לא נמדדת בטובה או לא, אלא במה שהיא עושה לנו.