למה הקאמבק של התקליט גרוע לאנשי הויניל?

טום וויטס. אחד האמנים האהובים עליי בכל הזמנים, כזה שהצרחות (נהמות? יללות? שירת מלאכים?) שלו היו חלק יציב ובלתי נפרד מפס הקול המשתנה של החיים שלי. חיים אלו התנהלו על מי מנוחות ה MP3, והדיסקים באוטו, כשאני בשלי, שומע מוזיקה בפורמט דיגטלי ולא חושד בכלום. באחד הימים הזדמן לי לשבת אצל חבר יקר שהניח על הפטיפון שלו תקליט של טום וויטס. כשמיסטר וויטס החל לשיר את השורות הראשונות של Martha, בפעם המי יודע כמה, הייתה לי צמרמורת אמיתית. תחושה מוזרה כזאת, כאילו אני שומע את השיר הזה לראשונה. לא הצלחתי להשחרר מזה שמעולם לא שמעתי את טום ווייטס ככה. כאילו הוא יושב בסלון מולי ורושף עליי מילים עטופות בוויסקי ועשן, ישר לתוך הפנים.
מפה לשם, אני מכור.

לא על הטום וויטס לבדו. הקאמבק של התקליט, או שמא הבהלה לויניל, התחילה בערך בשנתיים האחרונות. לראיה, ב 2014 נמכרו בבריטניה מעל מיליון תקליטים, הכי הרבה מאז 1997.
חזרתו של תקליט הויניל לזרם המרכזי תופסת תאוצה בחצי השנה האחרונה במיוחד- חנויות תקליטים חדשות נפתחות, קבוצת הפייסבוק המיתולוגית של "חולי תקליטים בישראל-התאחדו", שהייתה סוד שמור ל"חולים" המעטים, הפכה לקבוצה של כמעט 4000 חברים, ומחירי התקליטים עלו לשמיים. אתם יודעים איך זה- היצע וביקוש. ותודות לאלוהי הויניל- יש כזה.

אוקיי, אז החלטת שאת/ה הולך/ת על זה. קונה פטיפון, מגבר, רמקולים, מביא את התקליטים המאובקים שאבא ואמא שמרו כל השנים במחסן, ומתחיל להזמין בני/בנות זוג פוטנציאליים "לשמוע תקליטים" ("נו, אבל באמת לשמוע! נשבע! יש לי פטיפון והכל!"). עכשיו אתה נמצא בבעיה. יותר נכון, הפכת להיות חלק מהבעיה. יש שיטענו (אני), שהפכת להיות הבעיה עצמה. אתה בטח שואל למה. אני מרגיש שמגיע לך הסבר.

מי אנחנו? מי אתה? למה אתה אשם?

בחלוקה גסה אפשר לחלק את צרכני התקליטים (להלן "הקונים") לשלושה סוגים, מהפחות מזיק, למזיק ביותר:

1. אוהבי הסאונד– אלו האנשים שחוו את החוויה המתוארת בפסקה הראשונה בקונסטלציה כזאת או אחרת, והתאהבו בפורמט האנלוגי, בסאונד שלו, וביכולת להרגיש בצורה פיזית את המוזיקה. אפשר לעשות השוואות סאונדים בין שיר על גבי דיסק לעומת על תקליט עד מחר- מוזיקה מסוימת לנצח תישמע טוב יותר בעיניי על תקליט. פסיכולוגי? יכול להיות. כיף לשמיעה? מאוד. מרגיש טוב יותר? בוודאות. ועם פיל אי אפשר להתווכח.
   כמובן, כמו בכל מקום, תמיד יהיו קיצוניים. אלו הם אנשי מערכות ה 40,000 ש"ח בממוצע, שמתייחסים במלוא הרצינות לשאלה האקוטית האם בשימוש בכבל מכסף המצופה בנחושת מתקבל סאונד טוב יותר מאשר בשימוש בכבל נחושת המצופה בכסף. או משהו כזה. למרות זאת, רוב חולי התקליטים בז'אנר זה הם לא אודיופיליים בהגדרתם, וכולם נמצאים בו בגלל האהבה למוזיקה.

2. האספנים– מתחמם. כמו אספני בולים, מטבעות, ברביות, וגמדי גינה, ישנם אספני תקליטים. הם לא חייבים להיות בעלי טעם טוב במוזיקה, או כאלה האוחזים במערכת סאונד מטורפת. הם רק חייבים שיהיה להם משהו שלאף אחד אחר אין, ועדיף כמה שיותר ממנו. מדובר באנשים שישלמו 1000 ש"ח על תקליט שירי הילדים של אריק איינשטין ורוב האקסלי, 1150 ש"ח על התקליט של להקת הרוק הפסיכדלי "זינגלה" משנת 77 ו 1750 ש"ח על אלבומה הראשון והיחיד של ילדת הפלא מבת ים, הזמרת התורכיה-ישראלית גראציה (או גרציה). ועוד לא התחלתי לדבר על תקליטים של זוהר.
   התמחור, שלעיתים נראה תלוש מהמציאות הוא שילוב של מספר אלמנטים- מצב התקליט, מצב העטיפה והאינסרט, באיזה הוצאה מדובר, והחשוב ביותר- כמה עותקים ממנו קיימים בעולם. למשל התקליט "peace" של להקת זינגלה יצא בשעתו ב 750 עותקים בלבד (בהוצאה הראשונה שלו), וזה הגורם למחירו המופקע. זה מה שעושה את זה לאספנים. התחושה הזאת שיש לך כשאתה הבעלים של משהו שאין כמעט לאף אחד אחר. אני יכול להבין את זה ממקום מסוים, ואפילו יכול לקבל את זה. אני לגמרי אסתדר בלי התקליט ילדת הפלא מטורקיה (למרות שקצת באסה להסתדר בלי זוהר), ואעדיף לקנות 15 תקליטים במחיר הזה. אבל זה אני. ואם למישהו זה עושה טוב- מי אני שאשפוט?

3. רודפי הטרנדים– כל אספן תקליטים או חובב מוזיקה וסאונד שמע לפחות פעם את המשפט הבא "שיואו, איזה מגניב שיש לך פטיפון, אתה כאילו שומע תקליטים?" אז כן. אבל אתם מקשים עלינו. ואני אסביר. הרי כולנו היו שם, התלהבות של התחלה, חרמנות תקליטית בלתי פורפורציונלית, של "בא לי את האלבום הזה בתקליט ולא משנה מה". אתם, שיכול להיות מאוד שתהפכו עוד כמה חודשים לאוהבי הסאונד הוינילי, או לאספני תקליטים מסורים, אתם אלה שיוצרים את הבעיה.
   בעוד כמה חודשים חלק מסוים מכם ירגע ויתקבע על מקומו (טוב מאוד) וחלק אחר יאבד עניין בזהב השחור(בעיה שלהם). הבעיה היא שעד אז המצטרפים החדשים יוצרים באזז. באזז שווה ביקוש. ביקוש שווה כסף. מחירי התקליטים יוצאים פעמים רבות מפורפורציה, כי פשוט יש מי שישלם. בין אם מדובר בהפרזות מחיר של מוכרים פרטיים, או בעובדה שרבות מההוצאות החדשות הן בכלל העתקה דיגטלית (ולא אנלוגית)- הביקוש משחית רבותי.

אפילו האדמו"ר ניל יאנג טען כי אנשים היום לא מבינים שהם מאזינים למאסטרים הדיגיטליים (ולא לאנלוגיים המקוריים), שהם לא יותר מ"CD על ויניל". אלו יוצרו על ידי חברות התקליטים עקב הדרישה הגוברת לתקליטים. המחפש אחר לב הזהב הוסיף ואמר שמדובר שהתקליטים החדשים הם בעצם פורמט דיגטלי ברמה גבוהה, אבל לא כזה שמייצר סאונד אנלוגי. לסיכום, ניל יאנג חושב שמדובר בלא יותר מהצהרה אופנתית.

אנחנו אוהבים מוזיקה. אוהבים מוזיקה טובה. יותר מהכל אנחנו אוהבים מוזיקה שטובה לנו. תשמעו מוזיקה איך שאתם רוצים, על גבי איזה מדיה שאתם רוצים ורק איך שהיא נשמעת טוב לכם.

אז אם אתם מתחילים/ות לפלרטט עם עולם התקליט, תעשו את זה לאט, בשיקול דעת (קשה כשמעורב רגש), אל תשלמו מחירים מוזגמים, ואל תקנו 15 תקליטים בבת אחת, כדי שתתענגו על כל תקליט, ותקדישו לו את הזמן המגיע לו. חשבו אם אתם שם בשביל הדאווין או בשביל המוזיקה, וברגע שתגיעו לתשובה, תעמודנה בפניכם/ן שתי אפשרויות: לשחרר או להתאהב. בדיוק כמו בחיים.

ביקורת / דעה