איל רוזן
נתחיל מהשורה התחתונה. ההחלטה היא לגמרי שלך ותלויה רק בך. זו חוויה אישית וסובייקטיבית שתשים אותך בכ"כ הרבה כובעים, עד שבסוף תבין. אלוהים אולי יצר את העולם בשבעה ימים, אבל אם הוא היה צריך להקליט אלבום, התנ"ך היה הרבה יותר ארוך.
בשנת 1994 שמעתי לראשונה את התקליט "ירמי קפלן והפרחים" והתאהבתי מחדש בשפה העברית. הייתי ילד בן 14 עם גיטרה חשמלית ועצבים מהולים בעצב על העולם. התחלתי לכתוב. המחברת האדומה שלי היתה התכנית הראשונה שלי לאלבום, הרבה לפני שידעתי את זה. הייתי מנגן את השירים שלי ומתבאס. זה לא נשמע לי טוב, זה לא נשמע לי נכון וזה בטח לא נשמע כמו ירמי קפלן. מהנקודה הזו בזמן, עברתי דרך ארוכה מספיק כדי לענות בביטחון על השאלה שבכותרת.
כשהגעתי לצבא פגשתי אדם, שלימים הפך להיות חבר טוב והחלק החסר בפאזל המוזיקלי שלי. אז שרפנו לילות כימים על להקשיב להופעה של "החברים של נטאשה" וחלמנו שיום אחד גם לנו תהיה הופעה, וגם לנו יהיה אלבום. אז בזמן שלא שמענו מוזיקה, כתבנו שירים, שרנו ברכב, והכרנו לראשונה את המילה "סקיצה". ככה נראתה שנת 2000.
מאז תחילת המילניום הנוכחי, נכתבו עשרות (או מאות?) שירים, הולחנו והוקלטו באולפן הביתי. אספנו שירים למגירה, לחנים ושירים למגירה. התחלנו לדבר על אלבום וידענו שאנחנו רוצים אחד. ככל שרצינו את האלבום יותר, ככה התרקנו ממנו, כאילו מדובר בנקודת אל חזור. שאלנו מיליון שאלות, אם זה יהיה אלבום קונספט? מה יהיה הסדר של השירים? כמה שירים יהיו? אולי נחכה ונאסוף עוד שירים? מה ייכנס ומה לא? ועוד שאלות. עוד הרבה שאלות.
שרפנו עוד כמעט 7 שנים לפני שהוצאנו אלבום של סקיצות. כל מה שהיה שם הרגיש בוסרי, מהוסס ולא מהודק בעליל, אבל לפחות הרגשנו שמשהו קורה. זו היתה בעצם ההחלטה הראשונה שעשינו. הכל תלוי בך ובהחלטה שלך, זוכרים?
אז צרבנו מלא עותקים וחילקנו לכל מי שרק רצה. הפידבקים לא איחרו להגיע, על המילים ועל הסאונד, על האיכות והכמות, על הדבש ועל העוקץ, אבל בעצם מה שקרה הוא, שקיבלנו סופסוף סטירה חזקה מספיק כדי להבין. זה לא יהיה מושלם, זה לא יהיה טוב לכולם, זה לא יעשה הסטוריה, זה לא לחדול או למות. זה האלבום הראשון שלנו, הבייבי שלנו, היצירה שלנו. שלנו!
אוקיי, אז אחרי התובנה הזו החלטנו סופסוף להקליט אלבום. המחשבה היתה שאם נתעסק ביצירה שלנו ולא במה שיצא לנו בסוף, נצליח להתקדם. אמנם בלי לדעת לאן, אבל להתקדם. אז בשנת 2009 החלטנו להקליט. אם נודה על האמת, לא היה לנו שום תקציב, אבל היתה לנו סביבה תומכת של חברים ומוזיקאים. כתבנו שירים חדשים, בחרנו כמה ישנים ועיבדנו שוב ושוב את החומרים עד שהגענו למשהו שנשמע לנו טוב מספיק. גירדנו שקלים מכל מקום שיכולנו, נעזרנו בכל מי שרק יכולנו, הקלטנו בבתים ואולפנים, סביב השעון והיינו עסוקים בלהחליט. החלטות קרות ומקצועיות, החלטות עם המון לב ורגליים בקרקע. האלבום הוקלט בסופו של דבר בתקציב דליל, ולקח לנו חודשיים לסיים את כל התהליך. למי שלא קלט, אני אסכם. 9 שנים של אינסוף שירים והיסוסים. חודשיים של עבודה והחלטות. ויש אלבום.
עד היום, כשאנשים שומעים אותו, חלק חושבים שזה סקיצות וחלק אחר חושבים שזה מורכב מדי, לעומת אחרים שאומרים שזה קליט ומעולה ועוד אינסוף דעות וביקורות. זה לא באמת משנה. החלטתם להוציא אלבום? המשמעות היא שהחלטתם לבנות דלת, שתכניס אל הלב והראש שלכם את כל מי שיקשיב. זה לא אומר שהוא יאהב או יקטול, אבל זה אומר שנתתם לו להיכנס. אז עשו לעצמכם טובה, במקום להיות עסוקים בלהסס ולהתלבט מה יחשבו ברגע שיחצו את מפתן הדלת, תהיו עסוקים בלפתוח את הדלת הזו… ההחלטה הזו היא לגמרי שלך ותלויה רק בך.
הסינגל שהוצאנו: