מר לי – ביקורת על הסינגל של אליעד נחום

אני בן אדם מוזר. הנה, אמרתי  את זה.

למה מוזר?

אני מקשיב למילים של שירים. לא שומע, מקשיב. אני מקשיב למילים של שירים ומתייחס להן בכובד ראש. אני מסוגל לא לשמוע שיר בגלל שהמילים שלו לא הגיוניות, לא קשורות, או שהתוכן פוגעני.

מה זה אומר?

שכשאני שומע שיר שמעניין אותי מוזיקלית, אני מעמיק את תשומת הלב, ומחפש את הסיפור, את העלילה, הנרטיב שבנוי מבית לבית ודרך הפזמון. אני מקשיב לכל מילה, שוקל אותה, מעבד את המשמעות שלה עבורי ואז אני מחליט אם זה פוגע.

כן, זה פלצני. אבל זאת הגישה שלי למוזיקה, ואני די גאה בה. ואני יודע שאני לא היחידי.

מוזיקה, ובייחוד שירה, היא ז'אנר של סיפור סיפורים. אני לא כותב את זה ממקום מדעי, אלא מתפיסה אישית. כשמישהו שר, הוא מספר סיפור, הוא מוליך אותנו בדרך מסוימת, עד הקתרזיס המיוחל שבא בסוף. אם אין סיפור, אם אין עלילה, אם זה לא הולך לשום מקום, אני לא חושב שזה שיר, לא באמת.

דוגמא:

Where the wild roses grow – בלדה מדהימה ומצמררת ששר ניק קייב יחד עם קיילי מינוג. למאזין הפשוט ששומע חלקי משפטים ובעיקר נהנה מנעימה מהפנטת, יש בחור, הוא מביא לבחורה ורדים מהנהר, הכל נחמד הכל זורם.

אבל רגע אחד! אתם קולטים מה קורה שם, בבית האחרון? כן – הוא מפתה אותה במשך שבוע, ואז הורג אותה עם אבן לראש. יש פה סיפור, יש מתח שנבנה, ויש סוף מפתיע ומרגש.

דוגמא פשוטה יותר – Stan של אמינם (אין צורך להרחיב אני מניח).

ולמה אני טורח לתאר את כל זה?

גלגל"צ הם לא תמיד פאר היצירה כשזה מגיע למוזיקה איכותית. כי לפעמים זה אמור להיות משהו כזה שרץ ברקע, לא צריך לחשוב על זה יותר מדי. שזה בסדר אבל אחת לכמה זמן, הם באמת מעלים לי את הסעיף. אליעד נחום, הלא הוא "הילד בר משמש" (שלצערו נזכור לו גם כשיופיע בקיסריה), שיחרר סינגל שחורך בימים אלו את מצעד הפזמונים.

"את עושה מתוק כמו בוב כשמרלי", "החלל שלי ריק כאילו נאס"א", "ביקשתי מסמדר שיר שיביא אותך אליי", ועוד שלל פנינים המשלבות בצורה מתחכמת שמות שונים של אמנים, או הקשרים סמנטיים קלושים אחרים, מרכיבים את שירו של ילד הפלא הטלוויזיוני.

אין לי שום דבר נגד נחום, באמת שלא. השיר עצמו מעובד בצורה נהדרת, קליט, נעים להאזנה ומתגלגל בצורה פנטסטית על האוזן. הבעיה מתחילה כשמתחילים להקשיב. אני שואל את עצמי, אוקיי, הבחור גייס אולפן, טכנאי סאונד ואנשים שינגנו ויחברו את כל זה למשהו שעובר שידור – אבל מה השיר פה? מה הסיפור?

האמת, אני אוהב שירה בחרוזים. יש בזה משהו מרגיע, צפוי. אני עוד יותר אוהב משחקי מילים. יש בזה משהו מגניב, ברגע שאתה קולט את הקטע. מה שאני לא אוהב, זה כשמרימים לגובה משהו שאמור להסתיים בתור דאחקה בחבר'ה.

כתיבה שירים היא אמנות אבודה קצת. היא דורשת לא רק מוח יצירתי, פתוח וקצת משוגע, אלא גם שליטה גבוהה מאוד בשפה, אוצר מילים עשיר, יכולת ליצוק משמעות מרומזת לצד משמעות גלויה וברורה (מי אמר "אותו מקרר בגישה כל כך שונה"?).

לחבר משחקי מילים ילדותיים עם מקצב בנאלי וקליט זה נחמד, זה תופס כותרות לכמה ימים, כובש בסערה את המצעד של גלגל"צ, אבל דבר אחד זה לא – זה לא שירה.

אני מבין מצד אחד למה העורכים המוזיקליים של גלגל"צ עפו על זה – זה קליט, נעים להקשבה שטחית, ושר את השיר הזה מיני-סלב מקומי. מה יכול להיות גרוע?

מה שיכול להיות גרוע הוא לתת לזמר הצעיר הזה את ההרגשה שיש כאן יצירה ראויה לציון והערצה, זה מרומם וממלא, אבל מכל הסיבות הלא הנכונות, ומכאן יהיה קשר מאוד להשתפר.

אליעד נחום היקר – אתה נראה טוב, ונשמע טוב, ואני בטוח שאתה מלא בכוונות טובות. אני מאוד מקווה, בשבילך בעיקר, שזה היה רק ניסיון ראשון, בוסרי, של בחור עם קצת יותר עומק. אני רוצה להאמין שיש לך משהו יותר מעניין ומשמעותי לחלוק עם קהל המאזינים שלך, שתשומת ליבו נטויה. אחרת כל השיא הנחמד הזה יישאר קוריוז קצר ולא משמעותי, וחבל.

בהצלחה לך!

ולמי שלא מכיר ולא נכלל במיליוני הצפיות:

ביקורת / דעה