הדיגיטל מככב ומחליף את אולמי ההופעו

אז את מקומם של אולמי התרבות, תפסו מסכי המחשב, הטלוויזיה ותוכנות כמו זום בעיקר, שהפכה לקשר היחיד והאחרון בין האמנים לבין הקהל. כך למשל, אמני סטנד-אפ וזמרים מופיעים ללא קהל מול צופים בזום, מועדונים כדוגמת מועדון זאפה למשל, יצרו שיתוף פעולה עם אולפני הטלוויזיה ושידרו מדי ערב הופעות של זמרים וזמרות ללא קהל באולם.

דוגמא נחמדה להסתגלות עולם התרבות במצב החדש של הקורונה, הוא מופע הפסטיגל שהשנה היה אמור לחגוג בגדול את מופע ה-40 שלו ברציפות. במקום זאת, הוחלט לקיים את הפסטיגל במתכונת דיגיטלית בלבד

במקום לקיים סדרות של מופעים אינטנסיביים את היכל התרבות, ארנה בירושלים ואולמות נוספים בהם נהג להופיע הפסטיגל מדי שנה, הפעם נאלץ הפסטיגל להציג מופע אחד בלבד ולהציג אותו במתכונת דיגיטלית ללא קהל באולם.

כדי ליצור בכל זאת עניין, יצרו בהפקת הפסטיגל פעילויות אינטראקטיביות עם הצופים כך שיוכלו להשפיע על עלילת המופע ולקחת בעצם חלק מהסיפור. פעילויות אלו מתקיימות מדי יום, עד למופע המרכזי והחד פעמי שיתקיים באמצע חודש דצמבר.

וכדי בכל זאת להישאר חגיגיים ולחגוג את 40 השנים, הביאו בפסטיגל את כל הכוכבים מכל המופעים במהלך השנים ואין ספק שהולך להיות מופע מעניין ושונה מאוד מהמופעים של השנים האחרונות.

את הרעיון של מופע דיגיטלי כבר לקחו גם מפיקים נוספים, וכנראה שהפסטיגל לא יהיה היחיד וישנם מופעי חנוכה 2020 נוספים שככל הנראה יציגו מופע דומה

ניסיון לחזרה לשגרה גם באולמות התיאטרון

ידיעה מעניינת נוספת שמצאנו באתר "קצת תרבות", היא פיילוט חדש של משרד התרבות שמנסה להחזיר לשגרה את אולמות התיאטרון כמו בית ליסין או הקאמרי ולהחזיר מספר מצומצם של הצגות בתנאים מקפידים ומחמירים שמותאמים לקורונה ולתו הסגול.

כחלק מאותם תנאים, השחקנים של אותן הצגות נאלצו לעבור בדיקות קורונה ובתי התיאטרון נדרשים לנקות היטב את האולמות מספר פעמים ביום. אז אין ספק שזהו לא האידיאל, אך בהחלט סנונית משמחת במצב הקשה אליו הגיע עולם התרבות.

נקווה כולנו שנוכל לראות את עולם המוזיקה ועולם התרבות בימים טובים ומצליחים יותר.

הפוסט עולם המוזיקה והתרבות בצל משבר הקורונה הופיע ראשון במוזיכאן

ובין הסלבס שהיו מגיעים, הרבה מאוד פלצנים, אין מה לעשות. כל אחד והפאסון שלו, כל אחד וה"אני יכול לשלם על זה אבל בינתיים סתם אשב להראות מה אני מסוגל". וכל פעם שהיה מגיע סלב כזה או אחר אני הייתי מסתתר או חוזר מהר למחלקה שלי, לא אוהב לתת קהל לכאלו שמתלהבים מעצמם.

אבל יום אחד הגיע מישהו, נשבע לכם, נראה הומלס, עם ג'ינס וחולצה זרוקה, רואים שהיה נראה טוב פעם אבל באותו היום הייתה לו יותר גישה של "זה מי אני, שחררו ממני".

לא אשכח איך התיישב על אחד הפסנתרים והתחיל לנגן ואמר "בואי רגע, שבי לידי" שכמובן לא דיבר אליי אלא למוכרת בחנות שהייתה בזמנו גם מורה אדירה לפסנתר וכשהוא אמר לה "בואי ננגן יחד" אני קינאתי בה, כי בדיוק התחלתי לנגן בעצמי בפסנתר ויותר מזה, כי התחלתי להיזכר מי זה הבחור הזה. זה דני פאר. אשכרה פאקינג דני פאר מגזוז אחת הלהקות האהובות עליי מהעבר הרחוק של התקליטים בבית שלי. (בימים שפטיפון היה רהיט יותר גדול מפינת האוכל).

המוכרת (לא זוכר את שמה, סלחו לי), אמרה לו "לא תודה, אני לא יודע לאלתר" וזה שיגע אותי, כי היא מורה מדהימה לפסנתר, תבקשו ממנה כל פיסה קלאסית והיא תנגן מתוך שינה, אבל כשהוא התחיל לנגן סולם בלוז קטן, היא איבדה את זה וחזרה לשרת מישהו דמיוני בחדר אחר.

דני פאר מסתכל עליי ואומר "אולי תשב רגע? יודע לנגן קצת?" אז עניתי לו "קצת זה אוברייטד לעומת מה שאני יודע לנגן" אז ענה לי "בסדר, זה יספיק, שב שב"

ובמשך שעתיים כמעט, כל מה שעשיתי, היה לנגן ביד שמאל סולם בלוז שהוא לימד אותי בחצי שעה הראשונה והוא ניגן ואלתר בשתי הידיים שלו את השאר, זה היה אדיר, ואני לא אחד שאוהב בלוז, אבל זה בלוז-ישראלי-ישן-שמח שכזה שיצא ממנו, התלהבתי כאילו מדובר בשיר חדש של גזוז.

היום כששמעתי שהוא הלך לעולמו, הדבר היחידי שחשבתי זה – וואלה מזל שלא היו טלפונים בזמנו, בטח הייתי עומד מולו כמו אהבל ומצלם אותו כמו שעושים תמיד כשרואים זקנים רוקדים, לא מצטרפים אליהם, רק מצלמים אותם. מזל שלא היה לי כלום מעניין ביד, כי הצלחתי לשבת עם דני פאר ולנגן ביחד לשעתיים בערך למרות שלא היה לי חצי מושג ממה שהוא עשה שם, אבל וואו. דני פאר היה פסנתרן עם נשמה אמיתית, לפחות במוזיקה, לא מכיר אותו בחיים האמיתיים יו נואו למעט הציוצים השנונים שלו בטוויטר מדי פעם (כן, יש אנשים גם בטוויטר).

תודה דני שנתת לי לשבת לידך ולנגן קצת, אני קצת דומע כשאני כותב את זה כי לא ידעתי רבע ממה שאני יודע היום, לא במוזיקה ולא עליך. בכל מקרה, תודה. היה לי העונג.

קחו קצת מהעונג שהיה פעם איתו:

https://www.youtube.com/watch?v=k6cW_PRfSbk

https://www.youtube.com/watch?v=iOPcJZDiumA

https://www.youtube.com/watch?v=dadhMPvkjlc

https://www.youtube.com/watch?v=XNur-qYFUfM

הפוסט דני פאר – ללא פאסון ועם נשמה גדולה (ז"ל) הופיע ראשון במוזיכאן

נולדתי למשפחה חמה ואוהבת עם שורשים מוזיקליים גנטיים. אבי, עליו השלום, ניגן על כינור, פסנתר, אקורדיון וגיטרה והיה זמר טנור מרגש ומוכשר ביותר. אמי, עליה השלום, התבלטה בצחוקה השמח וביכולת הנתינה האינסופית והאהבה שהרעיפה על סביבתה ובפרט עלינו.

כל חיי עסקתי לפרנסתי בעיצוב גרפי (ועדיין) ובכל לילה, מאז ילדותי, חלמתי שאני מופיעה על במות ענק ומרגשת בשירתי. בניתי לעצמי משפחה לתפארת עם בעל וארבעה בנים מוכשרים וכתחליף לאהבת הבמה, עיצבתי לעצמי תכשיטים המיועדים להופעות נוצצות על במה. ככה בלילה, עם חזרתי מעבודתי, כשכולם ישנים, חרזתי חרוזים בשרשרת בדרכי לחרוז חרוזים בשיר…ממש כמו שפינטזתי בחלומותיי…. וחיידק הבמה לא הירפה, תלוי וסגור בתוך קופסת התכשיטים בפינת החדר, מחכה לפרוץ…

ליום הולדתי ה- 50, הציע לי בעלי, אהובי, להגשים את חלומי וללמוד בבית ספר לשירה. גמלה בליבי החלטה שלא אגשים עצמי דרך ילדיי ולא אחליט עבורם מה יהא עיסוקם בחיים. החלטתי שהגיע הזמן שלי ומוטב מאוחר… והתחלתי ללמוד בבית הספר לשירה בניהולו של המוזיקאי המוכשר יוסי סידי, עם מורים ומוזיקאים מהשורה הראשונה. הלימודים ארכו כשנתיים ובהם למדתי הגשה, כתיבה והלחנה.

כשסיימתי לימודיי, פניתי למפיק המוזיקלי ראובן חיון. בעבודה איתו על אלבום הבכורה שלי "מעבר לקו", לאורך שנה שלמה ובהנחייתו, מצאתי את הקו המוזיקלי שלי – הרוקנרוך.
שם האלבום מתאר את דרכי ואת יציאתי מעבר לקווי הגרפיקה ועד לתווי המוזיקה.
12 השירים באלבום מתארים תמונות ותקופות בחיי והמציאות בהן שזורה במטאפורה ודמיון…

אחד השירים הראשונים שכתבתי נקרא "להישמע"…

במרץ 2013, בתמיכת משפחתי האוהבת, כשבני הבכור, תום, שותף לאלבום ככותב ומלחין, חשפתי את אלבום הבכורה שלי "מעבר לקו". ממצב של אנונימיות, החלו משמיעים את שיריי בתחנות הרדיו. הייתי בראיון טלביזיוני בערוץ 10, בראיון ב"רדיו סול", ב"רדיו גרוב", ב"רדיו ירושלים" וב"רדיו 5", והתחלתי לצבור קהל אוהדים קטן. באפריל 2013, ערכתי מופע השקה לאלבום, בליווי להקה של 4 נגנים מעולים.

לאחר שחוויתי אובדן גדול כאשר בתוך חודשיים נפטרו שני הוריי האהובים, הבנתי שאחת הסיבות ללימודי המוזיקה שלי היא האפשרות להתמודד עם הכאב ע"י כתיבה ושירה. העליתי מופע לזכרם בבית היוצר – "רוק&רוז", שנערך ב29.11.13. המופע כלל שירים שכתבתי להוריי לפני ואחרי האובדן, ושירים נוספים מאלבום הבכורה ומהאלבום שבדרך – "שתיקות עמוקות".

כתבתי את "בלוז לאמא" אחרי שהפליגה לעולם האחר. הלחין בני, תום. (מתוך האלבום החדש "שתיקות עמוקות")

מאחר והוריי היו ניצולי שואה, כל הכנסות המופע היו קודש לקרן לרווחת ניצולי השואה בישראל.

במופע ליוו אותי 4 נגנים מופלאים:

• יאיר סתוי – פסנתר כנף וקלידים
• גדי בן חיים – גיטרה אקוסטית וחשמלית
• גיא רון – גיטרה בס
• ניר סגל – תופים

על הבמה לצידי ליוו אותי גם ילדיי המוכשרים: תום, אלירן, דניאל ואורי. ילדיי, אוצרותיי, עוטפים אותי בדרכי המוזיקלית שלי. הם מתארחים ומנגנים בשיריי. תום, בכורי, אפילו הלחין לי כמה משיריי. הוא בעצמו מעצב גרפי ועיצב לי את עטיפת אלבום הבכורה J

והיום… ממש לא מזמן, כשמלאו לי 55 שאל אותי בעלי מה אני רוצה כמתנת יומולדת. משונה שכמותי, לא אוהבת חו"ל ושופינג ורק ביקשתי הופעה…אז חגגתי יומולדת  ב7.4.15 בבית היוצר עם שירי אלבומי החדש שבדרך "שתיקות עמוקות". למופע קראתי "הרמוניה משלה" על שם אחד משיריי החדשים. שיר אוטוביוגרפי שמתאר בדיוק את דרכי

"הרמוניה משלה"

לאהובי הודיתי בשיר. הוא תמיד נושב לי רוח מתחת לכנפיים…

גם הפעם על הבמה היו איתי ילדיי בדואטים שכתבתי והלחנתי.
והנגנים:

• רון בקאל – קלידים
• גדי בן חיים – גיטרה אקוסטית וחשמלית
• גיא רון – גיטרה בס
• ניר סגל – תופים
• תומר אביעד: אקוסטית

אחד השירים שאני ממש גאה בו הוא "הבזקים", בו אני מארחת את המפיק המוזיקלי שלי ראובן חיון.
זה סיפור אהבה שכתבתי והלחנתי על נגן והגיטרה שלו J. בהופעה שרו איתי אלירן ודניאל, שני בניי.

עדיין אני מתפרנסת מעיצוב גרפי ונמצאת בעיצומן של ההקלטות לאלבומי השני "שתיקות עמוקות", משתפת פעולה עם זמרים יוצרים נוספים ומייחלת ליום בו יכירו את המוסיקה שלי…

שיתוף פעולה עם הזמר יוצר תומר אביעד. מילים שלי, לחן של תומר. דואט של שנינו.
"חיים אחרים" – סיפור של אישה קשת יום שפתחה את ליבה בפניי.

תודה על ההקשבה
וכמה תקווה בליבי שתאהבו

בפייסבוק:
https://www.facebook.com/nurit.hahnsiegler

ובדף האמן שלי:

https://www.facebook.com/Nurit.Nhs.Music

הפוסט נורית רומסת בעדינות את ההנחה שהעולם שייך לצעירים הופיע ראשון במוזיכאן

מפחיד אותי לכתוב שירים בתקופה בה אנשים מבקשים מילים שיהיו מגניבות או אקטואליות ובין השאר דורשים את ה"להיט" הבא שיהיה שיר פשוט בלי מסר – סך הכל שיר אהבה שאנשים רוצים לשמוע ולזמזם באוטו לתקופה הקרובה.

מיליוני צפיות על שירים חסרי כל תוכן שמדברים על להתחיל עם בחורה על הבר ועד לצאת לסתם טיול בחו"ל שעושים ממנו אוויר לנשימה… אני בטוח שהרבה מהכותבים שאיבדנו בעשור האחרון מתהפכים בקברם איך הפכנו להם שנים שהם בנו לנו פה תרבות אמיתית ואיך היום מה שהולך בתחנות הרדיו אלה שירים חסרי כל תוכן.

מנסים להיות כאן כמו בחו"ל וחושבים שזה עובד ועובדה – זה עובד

שירים ריקים תופסים את הפלייליסטים הנחשבים ומעטים השירים העמוקים שנכנסים (אם בכלל) לתחנות הרדיו.
כשאני כותב שיר אני חושב מה יש לי לתת לעולם – איזה מסר אני יכול להביא בטקסט כדי שאנשים ייקחו אותו לחיים שלהם – איזה איבר בנשמה שלי אני חושף אבל כשאני שומע מה יש היום זה ממש לא עושה לי את החשק הזה.

אל תתנו לרמה לרדת ואל תורידו את עצמכם ברמה – אהבה לדוגמה יכולה להיות כל כך עמוקה, אמיתית ונוגעת במקומות הכי נסתרים של הנפש – אל תתנו לה להיות שקית זבל כי היא לא.

אם אתם רוצים לשנות תחפשו את השירים שבאמת נוגעים לכם במקומות הכי עמוקים – לא כל מה ששמח הוא משהו אמיתי, אפשר גם שמח ממקומות של תחושת הלב ולא שמיעת האוזן וזו הדרך שאני רוצה לעשות עם המוזיקה. תנו לאיכות לחזור – מגיע לנו עומק ולא רדידות. אנחנו שווים את זה.

*השירים הנזכרים לעיל הם דוגמאות בלבד וזו רק דעתי כמובן – כמו תמיד

הפוסט מתאהב בך בירקון ונופל לתוך המים – המילים בהתרסקות הופיע ראשון במוזיכאן

העבודה המוזיקלית כמו העבודה הגופנית דורשת זמן, אמונה, עשייה, התמדה ואהבה גדולה לדבר.
שירים הם שרירים – אם בהתחלה כתבתם שירי אהבה קיטשיים או דפוקים ונכנעתם – אתם מפסידנים! הכל זה תהליך אחד ארוך שלוקח לעיתים שנים.

בשונה מהתהליך הגופני – התהליך הנפשי לוקח זמן מרובה והנפש לומדת לפתוח את עצמה לעולמות השונים שגנוזים בתוכה – לא ביום אחד למדתם ללכת ולא ביום אחד למדתם לדבר – זה הכל תהליכים.

רגע, רגע, אז מה זה הסטרואידים של השירים? אז זה מאוד פשוט, אתם יודעים אילו נושאים הכי נוגעים לאנשים ולוקחים אותם לאותו הכיוון בדיוק לדוגמא – שירים על אמא, שירים על ארץ ישראל, שירים על אהבה – אין בעיה לקחת את הנושאים האלה וליצור משהו יצירתי מהם אבל הבעיה היום שהרבה שירים נשמעים כמו שירים אחרים אפילו לא פעם הכותב או המלחין משתמשים במה שעבד בשיר אחר בדרך שונה.

תתאמצו, תזיעו, תחשבו, תפעילו את כל גלגלי המוח והלב כדי להגיע לרעיונות המקוריים והחזקים שיש לכם להגיד – אל תוותרו לעצמכם ותלכו ישר למה שכולם בטוח יאהבו או הזווית שכבר מאה אלף אחרים נגעו בה.

תהיו אתם, תתנו את מה שאתם מסוגלים – אל תנסו לכתוב שירים גבוהים או להוריד את עצמכם למטה בשביל אף אחד.
מסכים שצריך לקבל סכום מסוים על יצירה אבל לא להיות חמדנים מצד אחד ומצד שני, לעולם אל תשבו ליצור בשביל להרוויח על היצירה כסף – תשבו ליצור כי צריך ליצור – כי זה חלק מכם.

שרירי הלב שלכם יגדלו כמו שרירי הגוף ואתם תרגישו את השינוי אם תהיו אמיתיים ותתמידו.
המשקולות שאתם הולכים להרים עם הזמן הן משקולות שייתנו כח לא רק לכם אלא לכל מי שיהיה חלק ביצירה שלכם – אם זה הנגנים, המפיק והכי חשוב – המאזינים.

ותשתו הרבה מים – השראה בקיצור

הפוסט סטרואיד לשיר – בין המסחרה לעבודה שבלב הופיע ראשון במוזיכאן

צילום הופעות הוא ז'אנר דורשני ותובעני – חומר הגלם המרכזי של הצלם – האור, לרוב אינו נמצא כלל ברשותי כצלם. שולטות בו ביד רמה נסיבות כמו מיקום האירוע, השעה ביום, ו'אפילו' מצב רוחו של התאורן. בניגוד לז'אנרים רבים של צילום אין לנו שליטה על הנקודה בה האמן החליט לעמוד על הבמה או על צבע החולצה שבחר ללבוש. בכתבה זו אפרט בקצרה על הדברים שעוזרים לי בסיטואציות מאתגרות. אזהרת מסע: ההסבר עלול להיעשות קצת טכני אבל זכרו שהידע על איך כלי העבודה שלנו פועל הוא לטובתנו:

מצלמות כיום נמצאות בנקודה נוחה מאוד טכנולוגית. מצלמות רבות, מהמקצועיות ביותר ועד מצלמת טלפון פשוטה מסוגלות להפיק תוצאות מדהימות. שיטוט אקראי באינסטגרם או פיד פייסבוק אקראי יכול לתת מושג על האיכות והמיידיות של צילום היום בכלל, ובהופעה בפרט. מצבי צילום אוטומטיים עושים כיום את רוב העבודה בעבודה צלם מתחיל ובלתי מנוסה אך הנה כמה טיפים שיכולים לשפר את הצילומים שלכם גם מעבר לאזור הנוחות האוטומטי:

• עמדו קרוב: כשאתם עומדים קרוב אל הבמה או הנקודה בה עוד האמן- החלק המואר מהווה חלק גדול יותר מהתמונה והתוצאה היא תמונות ברורות יותר, וגם מעניינות יותר. רוברט קאפה, מגדולי הצלמים, אמר "אם התמונות שלך לא מספיק טובות – אתה לא מספיק קרוב"

• הגידו אתם למצלמה כיצד לצלם: פעמים רבות תמונות מהופעות 'נשרפות' והאמן הפוטוגני פתאום מופיע כגוש לבן או צבעוני בהיר מאוד. הסיבה: המצלמה רואה אזור גדול, רובו לא מואר, ומנסה להבהיר את התמונה כדי שנוכל לראות באזורים אלו. ההבהרה הזו 'שורפת' את האזורים הבהירים ומשאירה אותנו עם כתם לבן. הפתרון, העבירו את המצלמה למדידת אור נקודתית- נקרא ברוב המצלמות Spot Metering, ויאפשר לנו לקבל חשיפה טובה של האומן שלנו.
• זוויות: זווית צילום טובה יכולה לעשות את ההבדל, היו יצירתיים, סובבו את המצלמה בזוויות שונות, הסתכלו במסך- מתי התמונה נעשית מעניינת יותר? אין כאן חוקים, אם זה יפה – זה עובד. הקפידו לא לחתוך איברי גוף וכלי נגינה בצורה גסה מדי (כלל אצבע- אם חותכים אז בצורה ברורה – לא קצה יד או למעלה של ראש).חפשו נקודות שונות באולם ועל הבמה לצלם מהם- התוצאות יכולות להיות מפתיעות:

• אור וצבע – נסו לעמוד במקומות שונים ביחס לתאורה- בחנו לדוגמא מה קורה שאתם עומדים מולה והאור שמגיע מאחורי האמן נכנס בצורה ישירה לתוך העדשה. אם קיימת תאורה צבעונית- התייחסו למיקום שלה בפריים, היא יכולה להוות רקע מצוין לפורטרט של הזמרת או הקלידן…
• לא לשכוח את הפרטים הקטנים – כמוזיקאי בעצמי, אני מנסה לתפוס את הרגעים שמייחדים כל אמן או להקה. השקיעו זמן בלהביט על ההופעה שנמצאת מולכם, מי הוא הליצן של הלהקה? מי מפיקה את ההבעות המעניינות ביותר? מי לבש חולצה מעניינת? מה מתרחש בין חברי הלהקה? התקשורת בינהם יכולה לגלות לכם הרבה על המופע שמולכם ולרמוז על רגעים ששווים תיעוד.

הרשימה הזו לא מתיימרת לתאר את המישור הטכני של צילום הופעות, לכך אפשר להקדיש סדרת כתבות שלמה. השתדלתי לדבר יותר על החוויה האישית שלי ומסקנות שאספתי במהלך השנים, עקרונות וכללי אצבע שיכולים לעזור לכולם להנות יותר מצילום תמונות בהופעות. עם זאת, זכרו שאלמלא נקראתם לצלם את ההופעה בצורה מקצועית, נסו לחוות את החוויה גם בצורה בלתי אמצעית וללא המצלמה: דרך עינכם, אוזניכם ושאר החושים שהרי להם ולזיכרונות שהם יוצקים – אין תחליף.

הפוסט להיות צלם מוזיקה – עומר ביטס הופיע ראשון במוזיכאן

תוכניות הריאליטי נותנות במה מאוד גדולה לאנשים הפשוטים, הן לוקחות אדם פשוט מהרחוב וממליכות אותו על הציבור למשך תקופה ומיד לאחר מכן נוצר כאוס מטורף בשני מישורים.

הכאוס הראשון והברור הוא שאחרי כל תוכנית כזאת באה תוכנית חדשה כזאת והאומן נשכח בין עשרות אמנים אחרים, הוא פשוט מתאדה וזוכרים אותו רק בתקופת זמן קצרה או לחלופין האנשים שהלכו איתו מתחילת התוכנית.

הכאוס השני והוא הסכנה של כל אומן היום בארץ – באופן חד משמעי – התוכנית לוקחת אותו למרומים וביום שלמחרת הוא מתרסק אל תוך המציאות שהוא, איך אומרים, סך הכל היה בתוכנית ריאליטי והתוכנית שהוא היה בה מדברת על כוכבים חדשים מלבדו או במילים אחרות – כתבנו לך תסריט כדי לכתוב עליו תסריט זהה עם שחקן חדש.

הכאוס הזה מביא את האמן לתחושת עליונות שבכל התקופה הזאת שבה הוא עדיין מוכר אנשים מפורסמים פוגשים אותו, לעיתים גם מבטיחים לו הבטחות באוויר ויום אחד כל זה מתנפץ.

עכשיו מה עושים במידה וזה קורה? אפשר בקלות להגיד "אני אשלים את הפסיכומטרי אלך לאוניברסיטה והכל ישכח" ואפשר לבחור להתחיל את הדרך מחדש ובאופן מפוכח יותר, לחשוב נכון, להבין מה קרה שם למעלה, לזכור את מי שלמטה כמו שדיברנו בבלוג הראשון. אפשר להופיע, להוציא שירים ולהמשיך את הרצף – רצף זה טוב – ככה אנשים זוכרים ורוצים להמשיך איתך דרך.

החלומות שלנו מתעתעים בנו כל החיים – ריאליטי אולי תיתן דחיפה אבל כלום לא יקרה לך ביום שלמחרת אם לא תחליט/י שיקרה.
תזכרו את החלומות האלה מהחדר הקטן כשרק אתם חלמתם עליהם ותחשבו איך להגשים אותם ולשמור על עצמכם מפני כל מיני אנשים, דעות ומחשבות שיכולות לבלבל אתכם – החיים הם לא ריאליטי – החיים הם ריאליים.

הפוסט אתה ריאלי – טיפש הופיע ראשון במוזיכאן

מה שכן, חלק מהם רק מגיע, אפילו המיעוט שאפשר לספור על יד אחת… באמת בתהליך ההפקה, בימוי ההופעה והשירה – אלה תהליכים טכניים ורגשיים שלדעתי הזמר יכול לעבוד עליהם לבד ולהגיע לתוצאות של הופעה סבבה ואולי יותר.. מהמקום של הכותב שבי אני רואה שהרבה אנשים מעדיפים לשמור את הקרדיט, את אקו"ם לעצמם ואיך אני אגיד את זה לא עוקץ, יש כמה אנשים שכבר שמעתי והם לא בדיוק קרובים למקום שנוגע אבל רגע, בואו נעצור שנייה.

לפני עשר שנים זוכרים? מי היה? בכל אופן, בתקופה הזאת היו נעמי שמר, אהוד מנור, נורית הירש, מתי כספי ועוד כל כך הרבה כותבים ומלחינים שזה מה שעשה אותם לגדולים – היכולת שלהם לעמוד מאחורה של המאחורה של הזמר – להכניס לו את המילים והצלילים לפה ולהתנהג באצילות מדהימה, יותר מזה – השירים שהיו אז שאגב, כולכם טורחים כל יום הזיכרון לכתוב "השירים של פעם זה לא מה שהיום" ואחד התסמינים שזה קורה – זה בגלל שהרבה זמרים היום רוצים להיות הכותבים, המלחינים והזמרים של השיר.

לפני שלוש שנים הייתי כותב, מלחין וזמר אבל יום אחד נוכחתי לדעת שזה פשוט לא עובד – אי אפשר להיות טובים בשלושתם וגם אם כן, אני שם לב שאלו רק יחידי סגולה ולצערי אני לא ניחן עמם ולכן החלטתי שמאותו היום – אני אידן – רק כותב, כל השאר היה נראה לי צולע מדי ולהגיד את האמת? מאז שהחלטתי להתמקד בדבר אחד לדעתי הוא השתפר, צמחתי בתוך זה, זה הפך להיות המשקה של החיים שלי.

אנחנו תמיד רוצים לטרוף את העולם ולאכול את העוגה מכל הכיוונים אבל צריך לעצור ולשאול – במה אנחנו באמת טובים והאם אנחנו אמיתיים עם עצמנו ואם לא, ללכת למישהו שיגיד לנו את האמת בפנים (ועדיף לא חבר כמובן).

היופי שיוצר החיבור בין כותב, מלחין וזמר ששלושתם אנשים שונים הוא הגיוון ואפשר לראות את זה הרבה בדור האחרון אצל זמרים שכותבים שלושה אלבומים ופתאום אתה אומר לעצמך "רגע, הוא לא אמר את זה גם באלבום השני או הראשון?" הגיוון הזה של בחירת שירים מאנשים אחרים הוא זה שמוליד את העניין בשירים, ההשקפה השונה של כל אחד מהיוצרים וההולדה של משהו חדש שלא היה כמותו – כמובן, לא לקחת כותב אחד ולעשות איתו אלבום שלם – זה בטוח לא יעזור לגיוון. כותב, מלחין וזמר יוצרים יחד בן, שיר חדש לעולם שכל אחד נותן בו את הנשמה והחלק שלו – היופי בהתגלמותו בקיצור.

הפוסט אני זמר, כותב, מלחין, מלך, ליצן הופיע ראשון במוזיכאן

שנים של עבודה קשה נדרשות עבורנו להגשים את החלום שלנו – בדרך אנחנו פוגשים המון אנשים – מוכרים ופחות אבל בעיקר פחות.

פתאום (ואולי לא פתאום) זה קורה – מתחילים להצליח, משהו טוב קורה שם אבל דווקא במקום הזה של ההצלחה חשוב לזכור את כל התחנות שעברנו עד לשם, כל האנשים שליוו אותנו, כל אלה שפגשנו, כל מי שעזר לנו להגיע למקום הזה ולזכור שאנחנו בני אדם פשוטים כמו כולם שעושים דברים נורמטיביים כמו לקום בבוקר, להתקלח, ללכת לשירותים, לנשום.

אנשים שנולדים לפני הקיץ ומגיעים ישר לקיץ – לא מבינים כמה ימים אפורים וחשוכים יש בדרך, לזמרים של פעם לקח אולי כמה שנים טובות עד שהגיעו למקום שרצו להיות בו וגם היום הם נלחמים על מקומם וזה היופי ומצד שני, הם אינם שוכחים מי הם ומה הם היו.

ההצלחה איננה נגיעה בפסגה לבד אלא הרמת כל המציאות מעלה – אין הצלחת היחיד לבדו שווה לו משהו אלא הצלחתו בעזרת כל החבלים ששלחו לו בדרך – אם זה קטן או גדול זה איננו משנה אלא העיקר שעזרו לו ואל תגידו לי עכשיו שיש אנשים שעושים הכל לבד לבד ומגיעים לבד לפסגה כי הם מועטים מאוד ובינינו, אנחנו עושים את האנשים לגדולים בזכות מחשבותינו עליהם ולא הם עושים את עצמם גדולים.

"מי שאוכל לבד – מת לבד" לא סתם נאמר, מוזיקאים ובכלל מצליחנים שמגיעים למקומות גדולים – לעולם אל תשכחו את מי שהיה שם בשבילכם בהתחלה, בכל הדרך – החבלים שאנשים שלחו לעזרתכם יוכלו להביא אתכם למקום ההפוך כדי לתת ואל תשכחו מה קיבלתם, מי אתם, לאן הגעתם ומאיפה.

הפוסט הכי חשוב – לא להסתנוור בקיץ הופיע ראשון במוזיכאן

לא על הטום וויטס לבדו. הקאמבק של התקליט, או שמא הבהלה לויניל, התחילה בערך בשנתיים האחרונות. לראיה, ב 2014 נמכרו בבריטניה מעל מיליון תקליטים, הכי הרבה מאז 1997.
חזרתו של תקליט הויניל לזרם המרכזי תופסת תאוצה בחצי השנה האחרונה במיוחד- חנויות תקליטים חדשות נפתחות, קבוצת הפייסבוק המיתולוגית של "חולי תקליטים בישראל-התאחדו", שהייתה סוד שמור ל"חולים" המעטים, הפכה לקבוצה של כמעט 4000 חברים, ומחירי התקליטים עלו לשמיים. אתם יודעים איך זה- היצע וביקוש. ותודות לאלוהי הויניל- יש כזה.

אוקיי, אז החלטת שאת/ה הולך/ת על זה. קונה פטיפון, מגבר, רמקולים, מביא את התקליטים המאובקים שאבא ואמא שמרו כל השנים במחסן, ומתחיל להזמין בני/בנות זוג פוטנציאליים "לשמוע תקליטים" ("נו, אבל באמת לשמוע! נשבע! יש לי פטיפון והכל!"). עכשיו אתה נמצא בבעיה. יותר נכון, הפכת להיות חלק מהבעיה. יש שיטענו (אני), שהפכת להיות הבעיה עצמה. אתה בטח שואל למה. אני מרגיש שמגיע לך הסבר.

מי אנחנו? מי אתה? למה אתה אשם?

בחלוקה גסה אפשר לחלק את צרכני התקליטים (להלן "הקונים") לשלושה סוגים, מהפחות מזיק, למזיק ביותר:

1. אוהבי הסאונד– אלו האנשים שחוו את החוויה המתוארת בפסקה הראשונה בקונסטלציה כזאת או אחרת, והתאהבו בפורמט האנלוגי, בסאונד שלו, וביכולת להרגיש בצורה פיזית את המוזיקה. אפשר לעשות השוואות סאונדים בין שיר על גבי דיסק לעומת על תקליט עד מחר- מוזיקה מסוימת לנצח תישמע טוב יותר בעיניי על תקליט. פסיכולוגי? יכול להיות. כיף לשמיעה? מאוד. מרגיש טוב יותר? בוודאות. ועם פיל אי אפשר להתווכח.
   כמובן, כמו בכל מקום, תמיד יהיו קיצוניים. אלו הם אנשי מערכות ה 40,000 ש"ח בממוצע, שמתייחסים במלוא הרצינות לשאלה האקוטית האם בשימוש בכבל מכסף המצופה בנחושת מתקבל סאונד טוב יותר מאשר בשימוש בכבל נחושת המצופה בכסף. או משהו כזה. למרות זאת, רוב חולי התקליטים בז'אנר זה הם לא אודיופיליים בהגדרתם, וכולם נמצאים בו בגלל האהבה למוזיקה.

2. האספנים– מתחמם. כמו אספני בולים, מטבעות, ברביות, וגמדי גינה, ישנם אספני תקליטים. הם לא חייבים להיות בעלי טעם טוב במוזיקה, או כאלה האוחזים במערכת סאונד מטורפת. הם רק חייבים שיהיה להם משהו שלאף אחד אחר אין, ועדיף כמה שיותר ממנו. מדובר באנשים שישלמו 1000 ש"ח על תקליט שירי הילדים של אריק איינשטין ורוב האקסלי, 1150 ש"ח על התקליט של להקת הרוק הפסיכדלי "זינגלה" משנת 77 ו 1750 ש"ח על אלבומה הראשון והיחיד של ילדת הפלא מבת ים, הזמרת התורכיה-ישראלית גראציה (או גרציה). ועוד לא התחלתי לדבר על תקליטים של זוהר.
   התמחור, שלעיתים נראה תלוש מהמציאות הוא שילוב של מספר אלמנטים- מצב התקליט, מצב העטיפה והאינסרט, באיזה הוצאה מדובר, והחשוב ביותר- כמה עותקים ממנו קיימים בעולם. למשל התקליט "peace" של להקת זינגלה יצא בשעתו ב 750 עותקים בלבד (בהוצאה הראשונה שלו), וזה הגורם למחירו המופקע. זה מה שעושה את זה לאספנים. התחושה הזאת שיש לך כשאתה הבעלים של משהו שאין כמעט לאף אחד אחר. אני יכול להבין את זה ממקום מסוים, ואפילו יכול לקבל את זה. אני לגמרי אסתדר בלי התקליט ילדת הפלא מטורקיה (למרות שקצת באסה להסתדר בלי זוהר), ואעדיף לקנות 15 תקליטים במחיר הזה. אבל זה אני. ואם למישהו זה עושה טוב- מי אני שאשפוט?

3. רודפי הטרנדים– כל אספן תקליטים או חובב מוזיקה וסאונד שמע לפחות פעם את המשפט הבא "שיואו, איזה מגניב שיש לך פטיפון, אתה כאילו שומע תקליטים?" אז כן. אבל אתם מקשים עלינו. ואני אסביר. הרי כולנו היו שם, התלהבות של התחלה, חרמנות תקליטית בלתי פורפורציונלית, של "בא לי את האלבום הזה בתקליט ולא משנה מה". אתם, שיכול להיות מאוד שתהפכו עוד כמה חודשים לאוהבי הסאונד הוינילי, או לאספני תקליטים מסורים, אתם אלה שיוצרים את הבעיה.
   בעוד כמה חודשים חלק מסוים מכם ירגע ויתקבע על מקומו (טוב מאוד) וחלק אחר יאבד עניין בזהב השחור(בעיה שלהם). הבעיה היא שעד אז המצטרפים החדשים יוצרים באזז. באזז שווה ביקוש. ביקוש שווה כסף. מחירי התקליטים יוצאים פעמים רבות מפורפורציה, כי פשוט יש מי שישלם. בין אם מדובר בהפרזות מחיר של מוכרים פרטיים, או בעובדה שרבות מההוצאות החדשות הן בכלל העתקה דיגטלית (ולא אנלוגית)- הביקוש משחית רבותי.

אפילו האדמו"ר ניל יאנג טען כי אנשים היום לא מבינים שהם מאזינים למאסטרים הדיגיטליים (ולא לאנלוגיים המקוריים), שהם לא יותר מ"CD על ויניל". אלו יוצרו על ידי חברות התקליטים עקב הדרישה הגוברת לתקליטים. המחפש אחר לב הזהב הוסיף ואמר שמדובר שהתקליטים החדשים הם בעצם פורמט דיגטלי ברמה גבוהה, אבל לא כזה שמייצר סאונד אנלוגי. לסיכום, ניל יאנג חושב שמדובר בלא יותר מהצהרה אופנתית.

אנחנו אוהבים מוזיקה. אוהבים מוזיקה טובה. יותר מהכל אנחנו אוהבים מוזיקה שטובה לנו. תשמעו מוזיקה איך שאתם רוצים, על גבי איזה מדיה שאתם רוצים ורק איך שהיא נשמעת טוב לכם.

אז אם אתם מתחילים/ות לפלרטט עם עולם התקליט, תעשו את זה לאט, בשיקול דעת (קשה כשמעורב רגש), אל תשלמו מחירים מוזגמים, ואל תקנו 15 תקליטים בבת אחת, כדי שתתענגו על כל תקליט, ותקדישו לו את הזמן המגיע לו. חשבו אם אתם שם בשביל הדאווין או בשביל המוזיקה, וברגע שתגיעו לתשובה, תעמודנה בפניכם/ן שתי אפשרויות: לשחרר או להתאהב. בדיוק כמו בחיים.

הפוסט למה הקאמבק של התקליט גרוע לאנשי הויניל? הופיע ראשון במוזיכאן